מדבר, רוח, נחל, אש. זה מה שאני מדמיינת כשאני חושבת על צביה מניס, המרואיינת בפוסט הזה. כשישבתי לכתוב את הריאיון בחרתי להתחיל בהאזנה לשיר שבחרה צביה, "הר גבוה" מאת ובביצוע עדי אלבחר. הקשבתי ופשוט התחלתי לבכות. חשתי הזדהות גדולה עם נקודת המבט של צביה והחיבור שלה לשיר. הרגשתי את רוחות המדבר, ההרים והעולם שנפרש לרגלי ההולכת בדרך. ממליצה לכם גם להאזין לו, לפני, תוך כדי או אחרי קריאת הריאיון ( אפשר למצוא אותו כאן, בפלייליסט של הבלוג).
למה היא בחרה בו? נגיע לזה בהמשך.
את המילים מלווים הפעם צילומיו המפעימים של ארי בלטינשטר, כמה חסד.
את צביה פגשתי לפני כמה שנים, בסדנת צילום בנייד של נתלי תמיר (שגם היא התראיינה כאן בבלוג). האמת שלא ידעתי עליה הרבה, אבל חשתי עוצמה טהורה. משהו מאד נקי וטוב ורציתי לחוש עוד מזה. אז הצטרפתי לקבוצת הפייסבוק שלה, 'בלב-בוחרים לחיות בשמחה'. עכשיו אני מבינה שהייתי בין הראשונים בקבוצה...
צביה גדלה בבית דתי בהרצליה. בת יחידה לאב ניצול שואה ואמא שעברה ילדות לא קלה, והייתה אחראית לגידול אחיה הקטנים, הוריה נתנו את כל כולם להגשמה ולבניית חיים חדשים וטובים עבור בתם היחידה. שניהם עבדו במשך שנים במשרות יציבות בבנקים, בתפקידים בכירים. אבל צביה, הילדה, לא התאימה לצפיות שהיו ממנה, ילדה טובה מבית טוב.
"נולדתי לעולם הזה כשאני לא מבינה שאני גוף, וככה התנהלתי בעולם הזה עד גיל 6-7. הייתי ילדה מאד מרחפת, הייתי מסתובבת יחפה ברחוב, לא היו לי כמעט חברים. הייתי בעולם אחר... היה עץ אזדרכת ששלח שלוחה, ענף קרוב לאדמה, ואני הייתי שוכבת על השלוחה הזו כל יום והאזדרכת הייתה הופכת להיות דרקון טווס. אלה היו החברים שלי. תמיד ציירתי ויצרתי, העברתי זרעים ממקום למקום, וטיפלתי בחיות. היה לי כיף עם עצמי לבד, אבל היה לי קשה עם הסביבה. אני חושבת שההורים שלי לא הבינו מאיפה באה להם כזאת ילדה".
בכנות ובאהבה רבה מספרת צביה על הוריה, שהיו שונים ממנה מאד. "ההורים שלי הם אנשים מאד רציניים וגם ביקורתיים והגנו עליי יותר מידי וזה גרם לי להסתגר יותר ויותר. באיזה שהוא שלב נולד לי בפנים 'טורף פנימי' שאומר 'את לא מספיק טובה, תפסיקי לדבר את הדברים שאת אומרת. את מדמיינת, את לא טובה, את לא בסדר, תפסיקי'. כנראה שבהתחלה דיברתי את הדברים שאני רואה וקולטת ו'חטפתי' על זה. הסתכלתי על ההורים שלי וחשבתי שבחיים אני לא אצליח להיות אדם טוב כמוהם".
צביה מספרת שהקול הפנימי הזה, "הטורף", גרם לאני הפנימי שלה להתגלגל כביצה ולהיטמע עמוק בתוכה, לשנים רבות. היא הניחה לקול הפנימי והלכה ללמוד ולצבור ידע. "הכל עניין אותי והשתמשתי בזה בתור כלי שיכולתי להשתייך בזכותו לחברה. למדתי היסטוריה, שאמאניזם, יהדות, תולדות האמנות, גינון, ימימה, לימודים רוחניים. אבל אף פעם לא למדתי באוניברסיטה. הטורף הפנימי גרם לי לחשוב שבחיים לא אצליח באוניברסיטה".
למרות שכנערה מבית דתי הייתה ציפייה ממנה להתחתן בגיל צעיר ולהקים משפחה, בחרה צביה למרוד וללכת לצבא, למגינת ליבה של אביה. היא הייתה מורה חיילת בפרויקט של נערי רפול ורק אחרי הצבא התחתנה וילדה שני ילדים.
במשך שנים היא המשיכה ללמוד ולעבוד בכל מיני חברות מובילות, קיבלה הזדמנויות רבות להתקדם וגם נהנתה מהעבודה שלה. היא ניהלה שווקים, עבדה מול הקניינים מחו"ל, כתבה תכנים בשיתוף עם מכון הייצוא. היא למדה ועבדה קשה, משום שלדבריה היה לה חשוב להיות מושלמת, הכי טובה שיש. "ההורים שלי הגיעו מכלום להכי טוב שאפשר, זה מה שספגתי בבית. ואני, 'לא תנום ולא תישן שומרת ישראל' חשבתי שאני צריכה להיות הכי טובה, שאף אחד לא יפתיע אותי בכלום ושהיכולות שלי יפתיעו את כולם".
במשך שנים רבות, בכל חודש היא הייתה טסה במסגרת עבודתה לעשרה ימים בחו"ל, אבל כשהחליטה להתגרש (אחרי 15 שנות נישואין), בגיל 35, קצב החיים הזה כבר לא התאים יותר והיא הרגישה שהיא קורסת. הגוף נחלש ממש והיא החליטה להתפטר. אם חד הורית, עם שני ילדים, החלה לחפש את דרכה.
היא התחילה ללמד לימודי ימימה בימי שישי, ייעצה לחברות בעזרת הניסיון שצברה במשך השנים, ובמקביל למדה כל מיני תחומים של ריפוי והגיעה למה שהיא עושה היום.
בגיל 50 היא חשה שהיא בוקעת מחדש מהביצה שנטמנה עמוק עמוק בתוכה בילדותה, והכריזה שהיא מתמסרת ללהיות נשמה בעולם. מה זה אומר? "אני הולכת אל הלא נודע. אני מקבלת קריאה, משהו בפנים אומר לי ללכת למדבר – אני הולכת. אנשים מבקשים קורס כלשהו? אני פותחת את הקורס ונרשמים אנשים. אני עסוקה מעט מאד בשיווק. זה סוג של סנכרון . עברתי תהליך בחמש השנים האחרונות ללמוד לסמוך, להיות בטראסט. כבר לא מפריע לי שאומרים לי "איזו הזויה", " מה את לוקחת?" וכל מיני הערות כאלה. אני מחייכת אליהם".
אז מה היא עושה היום?
"אני מפזרת ערפל לאנשים", היא אומרת.
מגיעים אליה אנשים לייעוץ, מכל מיני מקומות וכל מיני סגנונות. לפעמים היא שואלת אותם למה הם באו והם לא יודעים לומר. מישהו המליץ להם להגיע אז הם באו. "אנחנו עושים סיבוב במקום שאני גרה, לפעמים יושבים במערה שיש כאן באזור, מדברים, ועולים דברים מדהימים. אני עוזרת להם להיות הנשמה שהם. אני מאמינה שאנחנו נשמות עם חיי נצח, שנמצאות בתוך גוף (להבדיל מגוף שיש לו גם נשמה). אנחנו קודם כל נשמות. אני שואלת את האנשים, אם את נשמה – מה את רוצה שיהיה בחיים שלך? מה חשוב לנשמה שלך? כשאנשים נתקעים עם משהו, הם פונים אליי בזכות האנרגיה שלי, המתנות שיש בנשמה שאני ומפני שיש לי שפה אחרת".
צביה מסבירה שהמוח האנושי הוא מדהים אבל הוא לא יודע להסתכל קדימה. הוא יודע לתת לנו זיכרונות ולצבור ידע, אבל כשרוצים להסתכל קדימה מתחברים ללב, ואצל נשים, מתחברים גם לרחם. "אני מלמדת אנשים שהמוח מעלה המון אפשרויות תיאורטיות, השאלה היא מה את רוצה להרגיש כשזה כבר יהיה קיים? ".
צביה אימצה לעצמה את הסלוגן "הולכת את הדיבור שלי", כי זה מה שהיא עושה. "וכל פעם שאני סוטה מזה", היא אומרת, "החיים מראים לי. הפיברומיאלגיה שקיבלתי לפני עשרים שנה פתאום עולה. באיזה שהוא מקום היא הסמן שלי. המון שנים לא החשבתי את הגוף שלי, עד שהבנתי שהגוף שלי הוא השער לעולם הזה. הוא מאפשר לי לעשות את מה שאני רוצה לעשות בעולם הזה, אז אני צריכה לדאוג לו."
את בן הזוג שלה, ירון, פגשה, אחרי שהחליטה להכריז לבריאה מה היא רוצה. היא ממש כתבה רשימה, איך הוא נראה, מה מאפיין אותו, עמדה בשדה הפתוח והקריאה אותה בקול. ירון היה אדם שהיא הכירה בעבר אבל הרבה שנים הם לא היו בקשר. חודש אחרי הקריאה בשדה פתאום הוא התקשר וביקש להגיע באותו היום כדי לפגוש אותה. הם כבר יחד 17 שנים, מתוכן הם נשואים 15 שנה ויחד גידלו את הילדים של שניהם (2+2) כמשפחה אחת. לדבריה, כדי שזה יצליח הם עושים הרבה עבודה פנימית, כל אחד בנפרד וגם ביחד.
את מסתכלת קדימה או חיה את הרגע? שאלתי אותה. "על פי ניסיון העבר אני יודעת שאני בשירות הבריאה. אני הולכת בדרך שנפתחת בפניי, אני מחבקת את הלא נודע, אני סומכת. אני רואה עבור אנשים אחרים, אני יוצרת, והיצירות מביאות אנשים אליי. אני גם מלקטת כל מיני דברים (זרעים, אנשים, מלא דברים). אנשים באים אליי עם תקיעות ויוצאים עם בהירות, עם דרך וכלים מעשיים".
ביקשתי דוגמא, וצביה השתהתה רגע ואמרה, "יש לי מנגנון מחיקת מידע מטורף, כי אני לא רוצה לשמור אצלי את כל המידע ואת כל הכאבים של האנשים". חשבה עוד רגע וסיפרה: " יש מישהי שהגיעה אליי לאחרונה בגלל שהבת שלה, שהייתה ילדה שמחה ונהדרת הפכה להיות מקרה פסיכיאטרי – הפרעות אכילה, הפרעות התנהגות... היה ברור שמשהו עובר עליה אבל לא היה ברור מה. כשאני מתחברת, אני מתחברת לאנרגיה של הילדה ולאנרגיה של ההורים. הרגשתי שקרה לילדה משהו אבל היא כבר בשלבי החלמה, היא עוד מעט עוברת את זה, ומי שעדיין תקוע אלה ההורים. נפגשתי עם שני ההורים ושוחחנו, זיהינו יחד איפה האירוע הזה פגש כל אחד מהם ומה הם אמורים לעשות איתו. אני בעד תהליכים קצרים – לאבחן, ללמד ולשחרר. שלושה מפגשים וחל שינוי – הם שיחררו אותה, הם שיחררו את עצמם והכל עומד לבוא על מקומו בשלום. תשאלי אותי איך אני עושה את זה? אני לא יודעת... יש לי איזה סוג של קשב, משהו עולה בתוכי ואני אומרת אותו. זה מתחבר אליהם, אנחנו מדברים על זה, הם מבינים משהו, ואם הם עושים מה שנאמר אז זה הכל, זה עובד.
אני הרבה פעמים מעבירה אנשים תהליכים לגלות את הייעוד הנשמתי שלהם. הייעוד של כולנו הוא אותו ייעוד: להיות נשמה בגוף. להיות הגירסה הכי טובה של הנשמה שאנחנו בכל רגע. לתת מהמתנות שאנחנו. זה הייעוד של כולנו. ובכל תקופה בחיים, מקיימים את הייעוד הזה, בדרכים שונות ומגוונות. זה לא משנה איפה אנחנו עובדים, או נמצאים - שם אנחנו מיישמים את הייעוד שלנו. בכל מקום, בכל רגע".
בימים אלה אני לוקחת חלק בקורס שצביה מעבירה ומבינה שרק התחלתי לקבל ממתנותיה.
שירה והשראה
כמו בכל ראיון, ביקשתי מצביה לבחור שיר שמעורר בה השראה. צביה בחרה בשיר 'הר גבוה' של עדי אלבחר, שכאמור, העלה בי דמעות מעומק הלב. "בחרתי בשיר כי הוא מדבר אליי, לאישה שאני", מספרת צביה. "היא אומרת בשיר 'מה לך נרדמת, קומי, יש בך את כל הסודות'. אני הייתי בשינה עמוקה שנים ארוכות. שנים הלכתי כפופה. חייתי כי חייתי. כשהתעוררתי התחלתי לגלות את כל הסודות שיש בנשמה שלי".
גם השיר המופלא הזה, מצטרף לפלייליסט של הבלוג, "שירה והשראה", ביוטיוב ואתם מוזמנים לגשת ולהאזין לאוסף השירים מעוררי ההשראה שבחרו המרואיינים בבלוג.
על המשוררת
עדי אלבחר, זמרת יוצרת, בוגרת בית הספר 'רימון', הוציאה לאחרונה אלבום ראשון. עדי כותבת ומלחינה את שיריה ושרה בכמה שפות. היא העלתה מופע פיוטים ושיתפה פעולה עם אמניות ונשות רוח (ביניהן המשוררת רחלי ראובן והזמרת אתי אנקרי) וכן העלתה מופע משיריה המקוריים.
על הצלם
ארי בלטינשטר הינו צלם בנשמתו. מאז שקיבל במתנה לגיל 10 מצלמה - המצלמה והצילום הם חלק בלתי נפרד ממנו.
כפי שמעיד שם התערוכה "אין לי ארץ אחרת", ארץ ישראל מככבת ברוב צילומיו.
במהלך עבודתו כצלם אווירי וכצלם אתרי נופש וטבע בשטח , נחשף ארי למראות טבע ונופים מרתקים ומדהימים ביופיים ומביאם לידי ביטוי בצילומיו .
ארי מבקש ברשמיו ובצילומיו מהשטח לשתף את קהל הצופים בכל היופי הנמצא כאן סביבנו ולא אחת ניתן למצוא צילומים רבים שצולמו כמאמר הביטוי " מתחת לאף " במקומות ואתרים שרבים מאיתנו חולפים לידם , רואים אותם אך לא מתבוננים בהם...
לאחר שהשתחרר מצה"ל החל לעבוד כצלם במעריב ובהמשך הועסק ע"י שאר העיתונים הארציים. וסוכנויות הצילום ישראל סאן ויפפ"א.
ב - 1985 לאחר שעבר מספר השתלמויות מקצועיות בארץ ובחו"ל נכנס ארי לתחום צילומי האוויר וצילומי סטודיו לפרסום, תעשייה ואמנות.
בחלק קטן מעבודותיו ארי מבצע עיבודים דיגיטליים וזאת במטרה ליצור מסר חדש או "לחדד" מסר קיים. הצילומים מוצגים בתערוכה כהדפסים על קנבס או על נייר אקוורל איכותיים במיוחד.
זוכה פרס ראשון בתחרת הרט"ג ומוזאון הארץ בקטגורית נופים.
זוכה פרס ראשון בתחרות פלנט ערבה 2019 בקטגורית נופים.
ארי גר ויוצר בפרדס חנה. ארי נותן גם שרות לאמנים רבים אחרים בצילום והדפסת עבודותיהם על קנבס אקוורל ובריטה כמו גם שרות בתחומים שונים כמו אדריכלות ועיצוב, צילומי מוצר, צילומי מזון תדמית ועוד.
שאיפתו של ארי מעיסוקו כצלם נופים וטבע הוא להמשיך ולשמח את הצופים בצילומיו המרהיבים ולהביא את הטבע הביתה לכל בית בישראל. וכמו שארי אומר: "אני תמיד שמח לשמח".
מרחיבים את מעגלי ההשראה
בשנת 2018 פתחה צביה את קבוצת ׳בלב-בוחרים לחיות בשמחה׳ בפייסבוק. "הקמתי את הקבוצה בלי לדעת מה אני עושה", היא מספרת." חברה אמרה לי שזו פלטפורמה מצוינת כדי לכתוב את כל מה שאני כל כך רוצה לכתוב. מעולם לא פרסמתי את הקבוצה בשום מקום. זו קבוצה לאנשים שרוצים לעשות התפתחות וצמיחה אישית, יש בה היום 2500 חברים, מתוכם כ-800 פעילים. נוצרו המון חברויות ורוב הלקוחות שלי משם. נעשינו מעין משפחה. בקבוצה אני מעלה פוסטים מחיי, או נושאים שאני רוצה ללמד. אני מעלה דיונים, מסרים בכל שבוע והמון השראה".
אפשר ליצור קשר עם צביה בטלפון 054-4534309 או במייל zvia@orbalev.co.il .